בין העולם הבא לעולם הזה
שם הסטודנטית: רחלי קומט
מנחה: אדר' אודי מנדלסון
איפה עובר הגבול בין העולם הבא לעולם הזה?
בין מה שבהישג ידינו למה שמעבר לכוחנו, מעבר לבינתנו, אחרינו?
אין באפשרותי לדעת את העולם הבא, אולי הוא בכלל לא קיים,
אולי הוא מתקיים בתוך העולם הזה, בנקודות בזמן, בחללים ובחוויות מסוימות.
איך נראה הגבול בין העולם הבא לעולם הזה?
אולי הוא שילוב בין חומר לזמן למקום.
איפה האדם כיחיד מתמודד עם מה שמעבר להישג ידו?
דרך מודול של חללים מסויימים, המהווים שלד לבית, שלד שמחזק אותו אל מול האין סוף:
מזוזה - חלל שמהותו היא העצמאות של האדם, הגבול שהוא שם לעצמו בעולם, המחסה שהוא יוצר לעצמו ולבני ביתו, ההתגברות שלו על איתני הטבע. במקור מהותה של ה"מזוזה" היא הבחירה ה"כפולה" של האדם - מצד אחד לא להיות חלק מעם אחד ומצד שני להיות חלק מהעם אחר ובכך לבחור בחיים.
שולחן - המקום בו האדם מייצר מרחק בינו לבין החומר ה"חומרי" ביותר – האוכל, הוא עוצר וממתין לנקודות מסוימות בזמן, שנקבעו מעולם - בשבוע, בשנה, ודרך הזמן, להתחבר לנצח.
מיטה - המקום בו האדם נמצא במצב סטטי, אבל יכול להיות במצב המקביל לזמן ולמרחב – החלום.
הקהילה, היא דרך נוספת של בני האדם להתמודד עם העולם הבא,
כקהילה הפרט כבר לא לבד, יש לו גב, הוא חלק ממשהו שהיה לפניו ויהיה אחריו – נצחי
איפה הגבול בין העולם הבא לעולם הזה עבור קהילה?
האם גם במסגרת של קהילה ניתן לגבש מודול של חללים?
מזוזה - השיטוט האינדיבידואלי של כל פרט ופרט בעיר, המקום שהוא יוצר לעצמו בתוך העיר, בין שאר האנשים.
שולחן - החלל הריק בעיר, המוגדר על ידי דופן מתפקדת, נדחסת, ובזמן מסוים, כל הפרטים השונים מתקהלים בו ומתאחדים.
מיטה - אתר בעיר בו החומר מכיל בתוכו מס' משמעויות כפולות ומקבילות בהקשר של תרבות ומקום.
הפרוייקט מבקש ליצור ביטוי אדריכלי לדרך שבה האדם בונה את המרחב שלו כיחיד ובקבוצה מתוך ההתמודדות עם העולם הבא, מה שאחרי הישג ידו ובינתו.
מתוך שאלת הגבול בין העולם הבא לעולם הזה, אני מנסה ליצור שפה אדריכלית ייחודית של דרך מחקר, ושל ביטוי פלאסטי וגרפי ייחודי.
חומרי הגלם שלי הם: אור, צל, זמן, תנועה - עמם אני מפסלת את הריק, המרחק.
הפרוייקט הוא מסע חיפוש אישי בהתהוות תמידית של גיבוש רעיון/גישה לשאלה קיומית דרך חיפוש אמצעי ביטוי אדריכליים קונקרטיים.
