ארכיב-שכחה או זכרון?
שם הסטודנטית: לירון נר גאון
מנחה: אדר' צבי גרש
מיקום: ירושליים
עידן הארכיב
אנו בעיצומו של עידן הארכיונים. עולם התרבות כולו, אחוז בשנים האחרונות ב"קדחת הארכיון", התיעוד ושימור הזיכרון, עד שאפילו ההווה מתועד בהיותו מתרחש לנגד עינינו, ונדמה שההווה לא קיים. כל ארכיון בן זמננו נכנס לשדה מוקשים ומוצא את עצמו מול שאלות, כגון: מהו בכלל ארכיון כיום? מיהם הלקטורים והסלקטורים הקובעים מה נכלל בו ומה נותר מחוץ לכתליו? מהו גורלו של ארכיון בעידן טכנולוגיית המידע?
ריטואל הארכיב- התרבות מייצרת עוד ועוד זיכרונות, אותם הארכיב שומר, כדי שנוכל לדלות את המידע בתוכו, ושם הוא מתחיל להיות מצונזר.
מהי המהות של סינון המידע? מה אנחנו מסננים? מה רוצים לשכוח ואיפה בסופו של דבר כל זה נמצא?
מהו היחס בין זיכרון ושכחה? בין הריק למלא?
הקרקע הירושלמית כארכיב –
האדמה היא הארכיב, סופחת את ציר הזמן ואנחנו אורחים לרגע. עבורי, ירושלים היא ארכיון בקנה מידה עירוני, והיחס בין המוסד הארכיוני לעיר הוא אינטואיטיבי, לכן רציתי ליצור בה מבנה לזיכרון של העיר, לא במובן של אנדרטאות, אלא כארכיון היסטורי לעיר. ירושלים היא חלק מההיסטוריה של תרבויות רבות, חלק ממערכת כלל עולמית. תיעוד כזה של אלפי שנות היסטוריה מדגיש את מימד הזמן כחלק מהפרויקט. המוסד הארכיוני מלמד על ירושלים, כמסע בזמן, פוצע את האדמה והזמן ומגלה שכבתיות. בכל רובד מצויה חוויה אחרת של העיר. זהו ארכיב של הזמן ותולדות העיר כסיפור- כל חלל הוא פרק, ויחד הם משלימים את הסיפור.
אזור גן העצמאות בירושלים הוא אזור היסטורי שלא טופל, ישנו מחסום בין אזור ממילא לבין אזור הגן, ואין אפשרות לעבור דרכו.
רחובות שמאי והלל האנכיים לגן, לא ממשיכים פנימה לתוכו, וכך גם הבניה נעצרת בדפנות הגן- לא נוגעים באדמות הגן. ישנו מעין פחד מהקרקע; הקברים המוסלמים, הארכיאולוגיה, אמת המים הקדומה הן כתעלומה ומסתורין.
נתיבי הזיכרון החפורים מתעתדים לשמור ולכבד את הקרקע המשמעותית באזור זה. הם יורדים מן הקרקע בלי לפגוע ברובד העליון. את הסיפור מרגישים "מלמעלה למטה" ולהיפך, דרך חוויות וחללים אותם ניתן לחוש דרך הפתחים.
הארכיונים החפורים מגיעים מכמה מקומות בעיר:
• מכיוון ממילא והחיבור לעיר העתיקה.
• מכיוון ציר קום המדינה, ורחוב המלך דוד.
• מציר גן העצמאות המערבי.
והציר בו התמקדתי- המשך של נחלת שבעה וחיבור עם ראשית ההתיישבות מחוץ לחומות, ובעצם ההעברה של שוק כיכר החתולות לתוך הכיכר החפורה.
הפרויקט בנוי ממבנה שער שהולך ויורד לתוך האדמה, בתוכו לא ניתן להתקדם לאורך ציר אחד ישר וארוך. ניתן לעבור אותו אך ורק דרך כניסה לפיתולי חדרי הארכיון, אך ברגע שמגיעים לציר הישר אפשר לראות את כל מה שאנו עתידים לעבור, כאשר אלו גם מקומות המפגש.
בסוף התהליך מגיעים לבור הבריכה העתיקה, המשמשת כפיאצה- המקום בו נתיבי הזיכרון השונים נפגשים.
התכנית היא מעין מערכת צירי זמן שנפגשים גם בתכנית החפרה וגם בתכנית הגן העליונה. ההולכים בגן מוצאים תוך כדי חיפוש את המקומות המעניינים שמציצים לארכיון החפור. ישנם מקומות ישיבה וקשר עין בין המבקרים.
הארכיון הוא המוסד דרכו הידע עובר אלינו, ממנו אנו ניזונים והוא קובע אילו פריטים יוצגו בו, מהו חלק מההיסטוריה שנדבר עליו ונדע ממנו, ומה ישכח לשנים, מה ייגנז ומה יצא כלפי חוץ מה יראה אור ומה יישאר קבור בתוך האדמה, לכן אנו כנסים לתוך האדמה. הגישה לארכיון כיום היא דרך הממסד הרשמי והידע לא פתוח, בפרוייקט ישנן דרכים שונות לחוות את הארכיון דרך שבילי הזיכרון, כל אחד יחליט איזה סיפור הוא בוחר לגלות. כאשר עצם החיפוש והנבירה , המעבר בין ארכיב לארכיב וכיתות הרגליים בירידה לבריכה תוך כדי חיפוש -דימוי לחווית הזיכרון האנושי- ללא חווית חיפוש אמיתית לא נזכור.
