את העיר תל אביב ניתן לזהות כעיר שנבנתה כתצרף תלת ממדי, כאשר כל מימד מייצג פרמטר שונה בניתוח העיר, הן מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית וצורנית. הבנה זו יצרה עבורי את המרקם ממנו בנויים הטלאים של העיר, על ערכיהם ומארגיהם השונים.

בהמשך לכך, בחרתי לבחון את שכונת התקווה כמצב של מפגש בין שני טלאים, המקיימים בניהם קו תפר, המהווה מעבר מחוויה אורבנית אחת לאחרת. את שכונת התקווה אני רואה כטלאי העומד בפני עצמו ומהווה חלק מקולאז’ העיר. השכונה עצמה היא אוסף אינסופי ומתמשך של טלאים; היא בנויה ממארג של שכבות המצטרפות זו לזו ויוצרת גיוון אינסופי של מראות, ריחות וצבעוניות, המייחסות לשכונה את קסמה האישי.

שני אלמנטים מובהקים לשכונה בהם בחרתי להתמקד היא הסמטה השכונתית והמגורים המתקיימים בה וניכוס הרחוב אליהם. האלמנט השני הוא שוק התקווה, אחד מסממני ההיכר הבולטים של השכונה. לצד שני אלמנטים אלה, עומד רחוב האצ”ל, רחובה הראשי של השכונה, אשר חוצה אותה ומקיים בתוכו מסחר לצד מגורים, ואליו מחלחלות הסמטאות ויוצרות נקודות מפגש מעניינות.

המרקם הייחודי של השכונה מונח באופן כזה היוצר מפגשים משונים ומעניינים עם הרשת העירונית, ועל כן, יוצר מתח בנקודות השקה, כאשר המקרה בו בחרתי להתמקד הוא הכניסה לשכונה מצפון על רחוב יגאל אלון. בעוד קיים אך ורק מוקד תרבותי אחד בשכונה,  לאורך דרך יגאל אלון קיימים מבני ציבור חשובים ומגוונים אשר רק מעצימים את המתח בנקודת החיבור עם השכונה. בפרויקט זה אני מציעה מרחב מגורים חדש המקיים בתוכו את האלמנטים הייחודיים לשכונה. הסמטה השכונתית מקבלת את ביטויה בפרויקט כציר הממשיך את יגאל אלון ומכניס את מה שהוא מביא עמו אל תוך השכונה. בצידה האחד מקיימת הסמטה מגורים ובצידה השני מרכז תרבות, אשר פונה גם אל הדופן המסחרית של רחוב האצל. יחידות המגורים בנויות סביב חצרות פנימיות משותפות, המהוות את האזור הפרטי, ומקיימות בתוכן את הקהילתיות האופיינית לשכונה, אותה אני מבקשת לשמר.