הדבר אשר עניין אותי בבואי להתעסק בפרוייקט היה החורים בעיר.  אזורים  אשר העיר שכחה וכיום אינה יודעת כיצד להתמודד איתם.

בתחילת העבודה סיפרתי סיפור על העיר פירנצה. פיאצה (כיכר) רפובליקה בעיר (תמונה 1) אינה דומה כלל לכיכרות האחרות שבעיר פירנצה: העיר האמיתית אינה מתקיימת בה, היא גדולה מאוד בקנה המידה שלה ואינה מייצרת מקומות לשהייה. היא משמשת בעיקר את התיירות. כשחקרתי קצת התחוור לי שעד המאה ה- 19  הכיכר לא נראתה כך כלל. הכיכר הייתה הפורום בעיר הרומאית העתיקה והיוותה חלק משמעותי בסטרוקטורה העירונית. כעבור זמן לעיר כבר לא היה צורך בפורום והחלל נותר נטוש וריק. בשלב הבא נכנסו לכיכר תכנים וביניהם הגטו היהודי (תמונה 2). תמונות הגטו היהודי ריתקו אותי כיוון שלפרשנותי החלל אשר הגטו יצר, יצר מקום ולא רק מקום אלא מקום שיש בו אמת למקום בו הוא התמקם. הצנטרליות של החלל יצרה לדעתי גם זיכרון לפורום הרומאי העתיק, וסיפרה את סיפורו. עם הסיפור הזה ניגשתי לתל אביב, עם ההבנה שהחללים העזובים הללו בעיר הרבה פעמים מכילים זכרונות חשובים מבחינה תרבותית- היסטורית ושאם ניתן יחס לזיכרון הזה נוכל אולי לנבא את עתידה של העיר, אשר אמיתי ונכון לה.

בתל אביב עניינו אותי שלושת הרחובות, סלמה, אילת וקוייפמן אשר יוצאים מיפו לכיוון תל אביב ומהווים גבול פנימי, הרחובות הללו משכו אותי כיוון שמבחינתי הם מהווים חור קריטי בתל אביב, מה שמתבטא בכך שאין להם ארכיטקרטורה והם קוטעים את הרצף העירוני. הבנתי כי המעשה שלי צריך למצוא ארכיטקטורה ספיציפית לרחובות הללו אשר תהווה זיכרון ונבואה למקומם הפיסי, התרבותי וההיסטורי. החומרים איתם עבדתי היו הבועות העירוניות אשר התמקמו על הרחובות הללו כגון: כרם התימנים, נווה צדק, פלורנטין.

התמקדתי ברחוב סלמה אל מול פלורנטין אשר כיום מפנה גב לסלמה ויצרתי מעשה אשר בוחן מחדש את המפגש של טיפולוגיית הבלוק הפלורטיני עם הרחוב אשר מוביל אל יפו. במעשה שלי שאלתי שאלות הקשורות בבלוק, חזית הבלוק, הקשר בין המימד החיצוני לפנימי שלו ובעיקר את שאלת הרחוב וכיצד יוצרים מקומות עליו כיום.