במהלך העבודה על הפרוייקט ניסיתי להתמודד עם השאלה, איך מנכיחים ריק בעיר שיתפקד כגבול.

המושג גבול מוגדר בעיניי כמקום שיוצר יחס של תלות ונפרדות בין שתי אחרויות, מאפשר להן להתקיים ויוצר מצב חדש.

כשהייתי צריכה לבחור היכן להנכיח את הגבול, היכן תתקיים אותה תופעה של מפגש, ראיתי לנכון לקיים זאת בשכונת מנשייה.

שכונת מנשייה הינה שכונה ערבית שהתפתחה בשנות ה-70 של המאה ה-19 נבנתה עבור עשירי יפו, וגבלה בשכונת נווה צדק, בשנת 1948 נכבשה מנשייה ע"י האצ"ל. במהלך השנים מילאו את בתיה עולים אשר עלו ארצה והשכונה הפכה ממטופחת למוזנחת. במהלך שנות ה-50 החליטה עיריית תל אביב להחריבה ובמקומה להקים את מרכז העסקים הראשי של העיר, שנועד לחבר בין יפו לתל אביב, דבר אשר לא צלח. את פסולת הבניין שנותרה מהשכונה השליכו לים דבר שגרם להתייבשות הים באזור ובמקום פינוי הפסולת הוחלט לכסותה באמצעות גן צ'ארלס קלור ובכך להתכחש לקיומה.

כיום נותר מסגד חסן בק וסביבו טלאים רבים שאינם מתחברים ושטחים ריקים מתוכן אשר לא מהווים חלק מההוויה העירונית ונמצא בעיניי כ"ריק" או כמובלעת הנעה על התפר שבין ת"א, יפו והים.

אם נחזור למושג הגבול, המקום הזה לא מקיים את אותה אפשרות למפגש ולכן ברצוני לחדד במקום הזה את מושג הגבול, דרך דפנות הריק ודרך "השריד היחידי" שנותר מהשכונה, מסגד חסן בק, לתת אפשרות לעיר לזכור את השכונה ולהיפתח אל אותו ריק.

אני עושה זאת ע"י חשיפת שכבות הזיכרון שייצרו מקומות אירוח ויפגישו בין המקומי לאורח.