עבורי גבול הוא המרחב המשותף בו מתקיים עימות. עימות שאני תופסת כחיובי בכך שהוא "מעורר" ומוציא כל צד מ"אזור הנוחות" שלו, וקורא אותו לנקיטת עמדה ולקיחת אחריות כלפי האחר וכלפי המרחב המשותף.

בשכונת אבו תור זיהיתי פוטנציאל להתמודדות עם המושג הזה, כיוון שהמקום מזמן מצב גיאוגרפי מעניין של חיבור בין שתי גאיות, מצב תרבותי ודתי של פניה לכיוון הר הבית ומצב חברתי של שתי אכלוסיות שיושבות זו לצד זו ומייצרות סיטואציה של נתק והתכנסות שנובעים מחשש וניכור.

לטעמי, הדבר שנכון להתקיים במקום הוא מרחב של גבול, שיהיה הד לגבול ההיסטורי שעבר במקום, ושהביטוי שלו כיום יהיה ביצירת מרחב ציבורי משותף. מקום בו יוצפו הפערים והשוני לצד הדומה והמשותף. מרחב בו כל אחד מהצדדים יצא נפסד מחוסר תפקודו, ומהעדרות של השני ממנו. ושאולי בהמשך הדרך החשש והניכור יוחלפו בפתיחות וקבלה של השונה.

הבניה של המרחב הציבורי (הגבול) תקבל ביטוי ברחוב הראשי- רחוב אבו תור, ותגדיר אותו כרחוב מסחרי הומה ומגוון והפעילות בו תאופיין בתנועה ובאינטנסיביות. לעומתו המרחב השכונתי האינטימי יותר, יוגדר כמקום לשהייה, וייזמן מקום למפגשים ו"מרחבי עבודה משותפים", בעזרתם אני מייצרת מהלך של חיבור לרחוב הראשי.

הגבול שאני מייצרת לא עובד לבד, אלא באמצעות "פתחים" לאורכו, פתחים אלה יהוו עוגנים ודרכם אנסה לחזק את הגבול דרך יצירת מקומות ציבוריים בעלי אופי שונה. באמצעות אותם "פתחים" אבקש להרחיב את הגבול הקיים ולחלצו מסופיותו. ה"פתחים" בגבול שיצרתי יקבלו ביטוי בדמות אפיון מחדש של המרחב הציבורי, בדגש על "מרחבי עבודה משותפים", שאותם אני משלבת בין בתי השכונה ובינייני המגורים הקיימים. זאת בעקבות זיהוי הפוטנציאל של הוצאת אותם "מרחבי עבודה" מחזקתו של הפרט ושיתופם במרחב הציבורי החדש.