חזיתות הבניינים מתקלפות, מדרכות הרחוב שבורות, וגרפיטי מצויר בכל פינה שנייה, הומלסים, מחפשי עבודה אפריקאים משוטטים, והרגשה שבמקום הזה חוקים נורמטיביים לא תופסים, הם חלק מההוויה הידועה לשמצה שמאפיינת את דרום תל אביב. מצדו השני של המטבע, המחייה הזולה מאפשרת לצעירים לגור בתל אביב - סטודנטים, מוסיקאים, אמנים - החתך הבוהמייני של החברה.

חתך החברה הזה הוא שמחייה את השכונתיות והופך את המקום למעניין ושונה, בלתי קונבנציונלי, מקום עם חוקים משל עצמו בו מתרחשים אירועים ספונטניים, מקום בעל חופש ביטוי מוגבר שמסוגל להכיל את האנשים שנמצאים על הספקטרום החברתי מחוץ לתחום המיינסטרים, איפשהו על הקצה. אם אצטרך לבחור שם תואר המבטא את המקום הזה אשתמש במושג - "מקום דקדנטי".

מקומות דקדנטיים בעולם כמו שכונת קרוייצברג בברלין, או רובע החלונות האדומים באמסטרדם ידועים לשמצה כמלוכלכים וגסים אך הם מוסיפים עוד נדבך תרבותי יוצא דופן המרכז פעילויות אלטרנטיביות אשר יוצרות עולם תרבותי הנפרד מהנורמה ומתקיים בזכות אנשי הקצה.

המטאפורה של "לכל היכל יש בור" מבטאת את היחס השורר בין תל אביב הקלאסית, שמרכז הכובד שלה נע בשדרות רוטשילד, העיר היפה, המתורבתת עם בתי הקפה והמסעדות, עיר התיאטרון והיכלי תרבות ותושביה הנאורים המרכיבים את ה"היכל", לבין דרום העיר - פלורנטין, נווה שאנן, שפירא, התקווה ואפילו יפו, המייצגים את הבור. אמירה זו מבוססת על ההנחה שההיכל נשען על הבור, משמע, העיר המורכבת מעולם קלאסי מתוקן ומעולם דקדנטי ומתפקדת כיחידה אחת, מנגנון שלם שבו העולמות מאזנים אחד את השני, רשאית לקרוא לעצמה "מדינת תל אביב".

במסגרת פרויקט הגמר נבחר המושג "דקדנס" כמושג לחקירה. בהמשך התהליך ולאחר זיקוק המשמעות החברתית-עירונית, המושג תפס צורה כמחולל עירוני בלב שכונת נווה שאנן, עד ליציקת תוכן וביטוי אדריכלי באזור התחנה הישנה.

תל אביב זקוקה למקומות דקדנטיים כדי להישען עליהם. יתרה מזאת ניתן לומר, כי קצוות שוקקים יכולים להיות סימן לקיומה של עיר בעלת מגוון רחב של אפיונים. מקומות בעלי יכולת השתנות וצמיחה מחדש, כל זאת בתלות האנשים ובהטרוגניות הנכונה. דקדנטיות במובן של שקיעה לאחר שיא מהווה תופעה הכרחית שמאלצת את העיר לאזן את עצמה ולייצר מקומות המיועדים לאנשים שזקוקים לחירות כדי לקבל השראה, ולהיות מסוגלים להשליך את היצירתיות שלהם על הרחוב והסביבה ללא הפרעה.

נקודת מפתח עיקרית בנווה שאנן מבחינה סמלית, נוסטלגית, תחבורתית ומרחבית נמצאת במצב התנוונות קשה ומהווה שטח הפקר עירוני. במסגרת פרויקט הגמר בחרתי את הבלוק של התחנה הישנה כאזור התערבות שלתוכו אצוק תוכן אדריכלי אשר יעניק פרשנות למטאפורת הבור ההיכל. עיקרון התכנון הוא יצירת שני צירים נפרדים, שני מקומות שונים בתוכנם ומהותם.

המקום האחד הוא ה"היכל", הדרך הרשמית הממוסדת, עולה באיטיות בהתאם לטופוגרפיה של האתר, עוברת בציר בעל מפתח רחב המקבל את הולכי הרגל מסופה של שדרת הר ציון מדרום ואת המגיעים מאזור התעסוקה על דרך בגין מצפון. דרך זו מאופיינת באדריכלות הלוקחת השראה מסגנון הבאוהאוס ומנסה ליצור פרשנות מתקדמת, המייצגת את האסטטיות הממסדית והרשמית של תל אביב היפה.

המקום השני הוא ה"בור", הדרך האלטרנטיבית, נשארת במפלס הנמוך של האתר לכל אורכו וכך נמצאת במצב של תעלה לעומת שאר הבלוק. הדרך עוברת בציר המקבל את אנשי השכונה מהחלק היותר אינטימי של השכונה ממזרח ואת הבאים מכיוון דרך בגין ורחוב אלנבי ממערב. דרך זו מאופיינת באדריכלות הלוקחת השראה מאמנות הגרפיטי וסגנון אינדסטריאלי (תעשייתי) ומנסה ליצור פרשנות גסה ומלוכלכת המייצגת את המחתרתיות והתפוררות הממסד.