העיר והעירוניות מורכבות מדינמיות של אנשים, תנועה ומפגשים. כמו מערכת פנימית הנעה בתוך עצמה ומניעה את הכלי בו היא מתרחשת כך התנועה המתמדת בעיר מהווה את החיות שלה. חיי הרחוב והאנשים בה מזינים את העיר וחיוניים לקיומה. מעבר לשימוש הפונקציונאלי של הרחוב כתוואי תנועה הוא משמש גם כמרחב לחיי קהילה. המפגשים והאירועים הספונטניים ו/או המתוכננים המתקיימים במקומות שונים בעיר, מהווים עירוניות.

תהליך העבודה על פרויקט הגמר החל כמאמץ קבוצתי, בו ניסינו לחקור את התפקוד והתנועה של העיר תל אביב, וממנה נבעו מספר עקרונות תכנון מנחים לעיר תל אביב.

אחד מן העקרונות התבסס על לקיחת צירי תנועה מרכזיים והפיכתם לשדרות גדולות אשר נותנות דגש להולכי הרגל החוצים את העיר.

מחקר זה הוביל אותי לחשוב על "העיר של המחר" אשר תצטרך להתמודד עם בעיות תפקודיות קשות וההשלכות הישירות שתהיינה על המרחב הציבורי. כלומר, לפי הבנתי, במידה ותמנע כניסת כלי רכב לעיר והיא תהיה מושתת בעיקרה על תחבורה ציבורית, אזי מטבע הדברים המערכות הציבוריות, או לפחות החללים הציבוריים, יהיו פנויים יותר להתמודד עם אופיו ומקומו של החלל ללא צורך לתת מענה לתנועה, וכך למעשה אנו מקבלים חזרה את החלל הציבורי.

אם כך, העיר החדשה - העתידית חוזרת להיות העיר של הרחוב, של הכיכר, של הסמטאות, אותם מרכיבים, חללים אורבאניים, אשר מקבלים פנים חדשות ואז בעצם עולה השאלה- מה עושים איתם?

נושא רשת צירי התנועה במרחב העירוני מובילה אותנו לשאלת המקום. לתל אביב תבנית תנועתית זאת בשל היותה עיר קרובה לים. על בסיס תוכנית גדס צירי אורך ורוחב מקבילים זה לזה, וצירי צפון ודרום חוצים את העיר. ציר דרך השלום- דיזנגוף שונה מן הצירים האחרים. דיזנגוף מתחיל כציר מהצפון והופך להיות ציר מזרח, כלומר, דרך השלום מביא איתו את כל פאתי גוש דן אל תוך מרכז העיר ולא ממשיך לכיוון הים. על ציר זה החלטתי להתמקד באותו "מפרק" שמחולל את השינוי בגריד הגדסאי - כיכר דיזנגוף. כיכר זו יוצרת גיאומטריה חדשה על הציר הליניארי, אשר מצד אחד נותנת תחושת התכנסות והסתגרות ומצד שני תחושת חצייה של מוקד.

הגיאומטריה הישרה והגיאומטריה העגולה מהווה הזדמנות ליצירת נקודת ציון משמעותית ומתפקדת בשדרה החדשה ויכולה להוות אבן שואבת להתרחשות אנושית.

­