אזור צפון תל אביב, שכונות עבר הירקון המזרחי, מאופיין בדפוס התפתחות עירונית מסוג "קפיצת צפרדע": באופן עצמאי וללא קשר לעיר תל אביב.

כיום האזור מתפקד בעיקר כשכונת שינה לתל-אביב. יש בו אזורים מוגדרים מאוד ומנותקים זה מזה: מצד אחד טלאיי שכונות מגורים הומוגניות, ומצד שני תעסוקה ומסחר. שניהם חדגוניים, מופנמים, ו"מסבים את המבט" אחד מהשני ומה"חוץ": מהטבע ומנחל הירקון הסמוך החולף על פני מספר ערים בדרכו לים.

כתוצאה מתכנון עפ"י תפיסת החלוקה לייעודי קרקע מוגדרים ונפרדים, נוצרים אזורי תפר עירוניים, שנופלים בין ההגדרות והמעבר בהם מלווה בתחושה של ניכור וחוסר נוחות.

היעד הוא לקחת אזור זה עם אזורי התפר שבו ולהפוך אותו לישות אורבאנית וחלק משמעותי מהעיר והמטרופולין, תוך כדי חשיפה של שכבות התכנון השונות ופתיחתן לאזור הציר בו התמקדתי: רחוב הנחושת, תפר חסר הגדרה המחבר פיזית בין השכונות, אזור התעסוקה וחוץ העיר.

במרחב זה אני מציעה שתי דפנות ציבוריות חדשות הפונות לציר הנחושת, ומגבשות את צורתו ומאפייניו. הדפנות באות לגשר על מרחב ציבורי וחזיתות רחוב שאינם מעודדים פעילות אנושית כלשהי תוך יצירת מהלך תנועה המעודד מעבר מהשכונות הסמוכות והסביבה אל אזור ההתערבות ותנועה בניצב לציר ובמקביל לו. הדפנות מעודדות קשר ואינטראקציה עם המבנים הקיימים וגם עם מפלס הרחוב. ביחד, מגבשות את צורת החלל העירוני, שהופך למכנה המשותף לאזור כולו.

בסופה של הדופן הדרומית נמצא מוזיאון שהגישה אליו היא דרך גשר הולכי רגל שמהווה מקום בפני עצמו, והמבנה שבסוף הדופן הצפונית מורכב ממספר האנגרים גדולים. שני המבנים מעודדים גם הם תנועה בניצב ודרך שכבות התכנון הנפרדות ופעילות על גדות הנחל ובציר הנחושת עצמו.

ציר הנחושת הופך לחלק מרשת עירונית, הירוק השכונתי גם הוא מתחבר ע"י חשיפת פארק הירקון והכנסתו לציר, המעברים הופכים לטבעיים יותר דרך מרחבים ציבוריים חדשים שנוצרים על חשבון מרחבים לא מוגדרים ששלטו מקודם.

כך הקרעים באזור זה בעיר מתמלאים בתכנים והאזור הופך ליישות אורבאנית עצמאית, אך כחלק משמעותי מהעיר והמטרופולין שמשרת את האנשים בעיר.