"עיקר המהות של העיר הגדולה הוא בגודלה הפונקציונאלי מעבר לגבולותיה הפיזיים, תכונה זו שוב מעניקה לעיר ולחיי העיר משקל, התעלות ואחראיות. בדיוק כשם שהאדם אינו מתמצה בגבולות הגוף שלו או בגבולות האזור שאותו הוא ממלא בפעילותו המידית, אלא רק בסכום ההשפעות הנובעות ממנו בזמן ובמרחב, כך גם העיר מגיעה למיצוי אך ורק כתוצאה ממכלול ההשפעות שלה החורגות הרבה מעבר לגבולותיה המידיים" 

(גיאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש")

 

"הזר מקובע אמנם במעגל מרחבי מסוים- או בקבוצה שגבולותיה כמוהם כגבולות במרחב- אבל מעמדו בתוכה נקבע דווקא משום שלא השתייך אליה מלכתחילה ועל כן מביא אליה תכונות שלא נובעות ולא יכולות לנבוע ממנה"

(גיאורג זימל, "הזר")

 

גבול לפרשנותי הוא קצה קיום של תופעה המשתנה ונפרמת לעבר חוץ, המעשה מנכיח קצה תודעתי, מקיים יחס קונפליקטואלי בין שתי מערכות ופותח מערכת יחסים בין המקומי לאוניברסלי ובין השוכן לזר.

 

כאשר פניתי לשאלה מה הוא התנאי לקיום מושג הגבול הבנתי כי עיר אינה יכולה להתפתח מתוך מערכת סגורה וחד ערכית העיר זקוקה לאחרות המעמתת אותה באופן מתמיד ומאפשרת יצירת תכנים חדשים. באופן שבה התפתחה העיר תל אביב נוצרו בתוכה גבולות רבים פנימיים וחיצוניים.

 

בכדי לבחון רעיון זה התמקמתי בתווך שבין רח' הארבעה לרח' החשמונאים בת"א הממוקם לפרשנותי בין גבול פנימי- רח' אבן גבירול לגבול חיצוני- דרך מנחם בגין, בעבר תפקד האזור כשדה, כמקום מפגש בין המקומי לזר. אזור זה כיום בעל קנ"מ אחר ומנתק את שכונת מונטיפיורי מהרצף העירוני של תל אביב.

 

ניתן ללמוד על המרחב שבין תל אביב הפנימית לשכונת מונטיפיורי מתוך סיפור הילדים שכתבה לאה גולדברג:

.."לא הייתה בררה אלא לחכות ולדעתנו היה מגדל –המים "הנקודה האסטרטגית" הנוחה ביותר ממנו נראה את בני הנוער חוזרים איש למחנהו. החלטנו לעלות ולהשקיף ולצפות מראש המגדל אל שני הדרכים שמהם יכולים הנערים לחזור למחנה. איש לא היה במגדל. וכל המבואות פתוחים. עלינו במדרגות וישבנו על הגג. היינו עייפים ונרגשים ולא דיברנו בייננו דבר. משב רוח מערבית הגיע אלינו ולטף את פני. החמסין חלף עבר בן רגע. שכבת האבק הדקה שכיסתה את כל השכונה נגוזה. השמים היו בהירים מאוד. לרגלי מגדל המים נתגלתה השכונה ובתיה וצריפיה, והגנים הדלים והשדופים שמסביב לבתים נראו מכאן, למעלה כרעננים, ירוקים ויפים. מרחוק נשקפו חומותיה הלבנות של תל אביב והיו כרחוקות מאוד, ונראו כתפאורת של תיאטרון בובות כולה עשויה קרטון לבן... היה לי טוב מאוד בראש המגדל הזה. ישבתי ונחתי ולא חשבתי מחשבות הרבה."          

("שדה" לאה גולדברג, "ידידיי מרחוב ארנון")

 

שכונת מונטיפיורי הוקמה כשכונה עצמאית במקום פרדס שהיה נטוע במרחב. מרגע הקמתה שאפו תושבי השכונה להיות חלק מהעיר תל אביב המתפתחת, ואכן בשנת 1922 סופחה השכונה לתל אביב אך בפועל חיבור מונציפלי זה לא היטיב עם השכונה והתושבים, שכונתם הפכה לחצר האחורית של העיר בה הוקם אזור תעשיה ואף נכנסו לשכונה פשע, מכוני ליווי והימורים.

 

כאשר פניתי לחקור את מושג הפתח בגבול פניתי לסיפור המקראי של אברהם ושלושת המלאכים כמתואר בבראשית פרק יח':

"וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה: ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת: וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות: ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו: ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו"

 

מטקסט מקראי זה אני למד כי פתח האוהל הוא מקום הנפתח בתווך שבין הפנים לחוץ, שהוא מקום מארח שבו אברהם מחכה ומצפה לאורחיו, וע"י כך מרחיב אברהם את גבול ביתו.

 

המעשה האדריכלי מחדש תנועה, פותח מערכת יחסים ונפגש עם חללים המשרתים את הציבור מעבר למימד העירוני ובכך מרחיב את גבולותיה של העיר, המעשה היוצא מהעיר נפגש בקצהו עם שכונת מונטיפיורי ומנסח את המרחב שבין העיר לשכונה.